אפליה בעבודה – טור שבועי

שנים רבות לקח לי לעבוד על המוניטין שלי ככתבת עיתונאית אשר הדברים שכותבת מהווים אמת חקוקה בסלע ואחרי שאני כותבת על משהו מיד מגיע השינוי. בזכות האקזיט שעשיתי לפני חמש שנים אני לא זקוקה לחסדיו של אף עיתון יותר ויכולה לכתוב כל העולה על רוחי (בכפוף להגבלות החוק, כמובן) וכך אנשים שמגיעים אליי עם הסיפורים שלהם יודעים שיקבלו חשיפה רבה באמצעות הכתיבה שלי. בגלל שאני זוכרת מהיכן הגעתי, הרגישות הגדולה ביותר שלי היא לאנשים החלשים והעובדים שנחשבים "השקופים": כמו למשל המנקה במשרד, השומר בכניסה, פקידת הקבלה. מדובר בעובדים שהכי קל לפגוע בהם בין אם הם לא דוברי השפה וקל מאוד לעשוק אותם ובין אם הם מפוחדים ולא נחשבים העיפרון המחודד בקלמר על מנת לעמוד על זכויותיהם ולמחות ברגע שהן נפגעות. בנוסף, אפליה בעבודה זהו אחד התחומים החמים עליהם אני כותבת. לרוב אנשים פונים אליי עם הסיפור שלהם על אפליה בעבודה, אני קובעת איתם פגישה בבית הקפה הקבוע מתחת לבית שלי.

יש לי שם שולחן יחסית צדדי שבו אני יכולה לשבת עם העובד שסובל מאפליה בעבודה באופן שקט ומרוחק מכל המתרחש בבית הקפה ולרשום את סיפורו בפרטי פרטים. לאחר שאני רושמת את הסיפור שלו אני יוצרת קשר עם מקום העבודה ומחפשת את המנהל שלו על מנת לקבל את תגובתו. הרבה פעמים המנהלים מסרבים להגיב ואז הכתבה יוצאת אפילו חזקה ועוצמתית יותר. כאשר מדובר על אפליה בעבודה לאנשים יש בלאו הכי איזה שהוא אתוס לפיו פוגעים בחלשים ולכן אם המנהל לא דואג לתת גרסה סותרת (ככל שיש) לדברי העובד על אפליה בעבודה, הכתבה שתצא תהיה חמורה אף יותר.

לרוב אחרי הפרסום של הכתבה עם הפרטים על אפליה בעבודה, מגיעות אליי איומים של תביעות אבל ההשפעה כבר נעשתה. אנשים מעדיפים להימנע מהגעה לבתי משפט ולכן מעדיפים לתקן את העוול של אפליה בעבודה ואז לחסוך עלויות משפטיות של עורכי דין וזמן יקר של בתי משפט וכך גם אם מגיעים איומי הסרק האלו אני לא מתרגשת מהם.

Leave a reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top